שלום חברים, הרבה זמן לא יצא לי לכתוב באתר מסיבות כאלה ואחרות, ותמיד כשאני פותח את הנייר הלבן באתר יש בי משהו קטן שמתרגש. כיף לכתוב שוב בבית.

היום השלשות נראות לנו כדבר מובן מאליו. זה ברור שקבוצות לוקחות 35-40 זריקות מחוץ לקשת מדי משחק. השינוי הזה הגיע באמצע העשור הקודם, אי שם בתחילת תקופת שושלת הלוחמים שהזניקה את הליגה למגמה של זריקת שלשות מידיית ומכל שחקן. אך מה שהעולם לא זוכר שמי שהתחילה את זה היא דווקא יוסטון רוקטס. הכוונה שלי היא ליוסטון רוקטס 1994, אבל גם יוסטון רוקטס של ג'יימס הארדן צריכה להיות מוזכרת כאן, מכיוון שהיא הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שחצתה את רף 30 הזריקות משלוש בליגה, דווקא בעונת האליפות הראשונה של גולדן סטייט.

אבל כפי שכתבתי אני רוצה לעסוק דווקא בקבוצה ההיא של 94, שהייתה המפלצת האימתנית בליגה. כבר בשנת 2015 ה'עגל' כתב באתר את השורות הבאות: "אמנם מנחם אמר שיוסטון שיחקו סמול בול אבל אני חולק על כך בתקיפות. למעשה יוסטון המציאה את המשחק המודרני של שימוש בשלשות. כשיש לך סנטר כל כך דומיננטי אתה מקיף אותו בקלעים שתפקידם להעניש. כך חייב רוברט הורי את הקריירה שלו להאקים, שחייב אותו לשחק בחוץ ולרווח את המשחק. ואכן יוסטון דורגה מס' 1 בליגה בקליעה משלוש".

באותם ימים הכדורסל ששוחק היה שונה כמעט לחלוטין מהכדורסל של ימינו, הליגה התבססה על חצי מרחק ומשחק פוסט עם גב לסל. כולם רצו סנטר אימתני כמו רובינסון האקים ויואניג, הקבוצות הצעירות יותר חלמו על איזה שאקיל או אלונזו מורנינג כדי להצליח להגיע רחוק. יוסטון של אותם ימים הייתה הרבה יותר מהאקים, היו לה כמה וכמה קלעים די טובים, ביניהם אפשר למצוא את קני סמית', סם קאסל, רוברט הורי, ורנון מקסוול ומריו אלי. בעונה לאחר מכן הצטרף אליהם איזה אחד בשם קלייד דרקסלר שלא היה פיור שוטר אלא סתם כוכב שקשה לעצור. ובכך בעונת 94-95' יוסטון הייתה היחידה בליגה לזרוק מעל 20 שלשות בערב (21.4 שלשות, קלעו כ-8), וקבוצות החלו לחקות אותה.

שיטת הפעולה הייתה די פשוטה, אין&אאוט. כלומר תן כדור, ותתפנה לקבל לזריקה. האמת, כשיש לך סנטר כל כך טוב ומיוחד כמו האקים דה דרים זה די קל.

מכיוון שאני לא אוהב לדבר באוויר ארצה לקפוץ אתכם אל עבר גמר ליגת ה-NBA, במשחק הרביעי והמכריע מול אורלנדו כדי להדגים את הנושא.

קליעת חצי המרחק כנשק:

קודם כל, האקים לא מנסה להיכנס לקרבות איתנים מול שאקיל הצעיר ולכן הוא מפנה את הצבע ויוצא לחצי מרחק כדי לאתגר את שאקיל, אם שאק יוצא אליו, הצבע נשאר פרוץ ואז היתר יכולים לחדור. במיוחד שיש שחקן כמו דרקסלר שיכול לעשות קסמים (כמו בסדרה מול הספרס או מה שלא רואים בתקציר). אם שאקיל נשאר בצבע אז האקים מקבל זריקת חצי מרחק די נוחה עבורו. ואנחנו רואים את זה כמה וכמה פעמים במהלכים הללו:

1. זה מתחיל בבידוד וזריקת פייד-אווי קלאסית של האקים.
2. דרקסלר כבר נכנס לצבע כמה פעמים ועשה שם שאמות, ועל כן שאקיל כבר מוכן להיכנס פנימה לעזור ומשאיר את האקים לבד בחצי מרחק.
3. אם דרקסלר מפחיד את ההגנה, וגם האקים מפחיד את ההגנה, דמיינו את שניהם יחד בפיק&פופ מושלם. תנועת הסיבוב של האקים אחרי החסימה (crul) מהפנטת.

בידוד ואז קליעה בסיבוב, קלאסי האקים דה דרים.

מסירה ל'צד החלש':

בשלב הבא האקים שוב מקבל בידוד אך נכנס פנימה וברגע שמגיעה העזרה הוויק סייד נשאר חשוף והשלשה נכנסת. גם בסרטון השני רואים את העזרה מגיעה הפעם מהצד החזק אבל האקים שולח את הכדור לצד הרחוק ושם מריו אלי שולח את הכדור לסל ושולח לאורלנדו את 'נשיקת המוות'.

מסירה לצד החזק:

דיברנו על הסכנה בלהשאיר את האקים בחצי מרחק וכמה הוא מסוכן למסירות החוצה לצד הרחוק, ועכשיו נגיע למהלך שלאורך העונה קרה כ"כ הרבה פעמים. בידוד של האקים ומסירה אליו, ברגע ששומר נוסף מלבד השומר האישי שלו מתקרב, קלע שלשות נשאר לבד ואת זה קשה לעצור. מהלך נוסף שהרוקטס ביצעו פעם אחר פעם הוא המסירה ואז חסימה לקלע וזריקה חופשית (מצורף כתמונה אחר הסרטון) גם בשלב השני הדאבל-טים שמגיע על הענק משחרר את ביג-שוט-רוב לקליעה מכרעת כמו שהוא אוהב וכמו שאנחנו מכירים.

והמהלך המצורף שהבטחתי:

סיכום:

ההכנסה והוצאה של יוסטון בעונת 94-95 (וגם בעונה קודם לכן) הייתה קטלנית והייתה אחת הסיבות להצלחה של יוסטון והזכייה באליפויות באותם עונות. באותו פלייאוף הרוקטס שיגרו כ-22 שלשות בממוצע וקלעו ב-39% מחוץ לקשת. היכולת של יוסטון להעמיד חמישיית קלעים הייתה יוצאת דופן באותם ימים. רוברט הורי (40% מחוץ לקשת), קני סמית' (44.2%), דרסקלר (30% אבל הביא כ"כ הרבה דברים אחרים) מריו אלי (43%), סם קאסל (40% וגם פיט צ'ילקט (38.9%) היו חבורת הקסם סביב לחלום בפלייאוף. הלוואי על הקלעים של היום כאלו אחוזים.

אם הגעתם עד לכאן, תודה רבה! תמשיך כיף לחזור הביתה.